|
בעניין פסק הלכה האוסר את פינוים של בסיסי צה"ל ביש"ע:
כפי בקשתך אנסה לסקור בקצרה את השיקולים ההלכתיים שהניעו אותי לאחוז בשולי גלימתם של גדולי הרבנים שפסקו את הפסק המפורסם ובעיקר מה הייתה הסיבה לפרסם את הפסק. כמו כן יש להתייחס לכמה טענות שהושמעו ברבים כנגד הפסק.
הדיון מתחלק בעיקרו לשניים: בחלק הראשון נדון על היישום המעשי של הפסק ולמה היה כורח לפרסמו עתה. החלק השני דן על בעיית יסוד - החורגת הרבה מעבר לפסק דין זה וכן מעבר להלכות פרטיות מסוימות (בגליון זה יפורסם החלק הראשון).
פיקוח נפש. כולנו זוכרים את המקרה העצוב באותו חייל מילואים שנסע דרך רמאללה להתייצב, וטעה ופנה בפנייה לא נכונה. לא הרחיק חמישים מטר מן הכביש הראשי, והתנפל עליו המון פרוע. כל זה קרה בעת שבכביש הראשי יש סיורי צה"ל. מה יקרה ח"ו אם צה"ל יצא מן העיר ויפקיר את הכביש? מה יקרה לאנשי פסגות, עפרה ובית אל, ושאר הישובים, שבשבילם כביש רמאללה הוא עורק חיוני? אם הדרכים היום הם בחזקת סכנה. הלא אם צה"ל יצא משם, הסכנה תהא מוחשית וודאית.
יש מי שטען שאין להעלות טיעון של פיקוח נפש בלי להתייעץ עם מומחים, והעלה משל לחולה ששואלים את הרופא אם הוא מסוכן וצריך לחלל שבת עבורו. יתכן שטענה כזאת יש לה מקום כאשר מדובר במדיניות הכוללת - כלומר, האם הסכם כזה או אחר ימנע שפיכות דמים אם לאו. זה דומה למחלה שאינה מוכרת לנו וצריך לשאול רופא שהוא כן יודע. אבל אם אדם טובע בים לעיניך, ואתה יודע לשחות - האם בשעה כזאת רצים אל הרופא לשאול האם יש כאן סכנה? בדבר שהסכנה ברורה לכל בן דעת, השואל אצל מומחה עד שיפעל להצלה - עליו אמרו חכמים: השואל הרי זה שופך דמים. וכן פוסק הרמב"ם (הל' שבת ב, יז): "וכל הקודם להציל הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה".
כאשר מדובר על יציאת צה"ל והפקרת הכבישים הדבר ברור כשמש בצהרים שיש סכנה ודאית ומיידית לאלפי יהודים ואין מקום למסור החלטה כזו לשום מומחים. ואפילו אילו הייתה דעת כל המומחים פה אחד שהמהלך המדיני בסופו של דבר יביא להצלת נפשות בטווח ארוך - אפילו במקרה כזה אין הדבר אלא ספק, ובפרט שהמומחים הצבאיים חלוקים בדעתם - אין ספק לטווח ארוך מוציא מידי ודאי סיכון מידי.
משל למה הדבר דומה? אדם טובע בים, והמומחים אומרים שיש שם כרישים, ואם יאכלו את הטובע וימלאו את כריסם כי אז לא יסכנו את המתרחצים שירדו לים בעוד שעה (האם יעלה על הדעת שכדי למנוע את הסכנה הנשקפת לאלה שעתידים לרדת אחר כך לים נימנע ולא נציל את הטובע?) הלא ברור שהנמנע מלהציל את הטובע הרי הוא שופך דמים. כלל גדול הוא שאין פיקוח נפש לעתיד דוחה סכנת נפשות של עתה. דברי הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה, ה) הם ברורים: "אם אמרו להם גוים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו - נהרוג כולכם; יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".
הטענה שבענייני בטחון וסכנה רק לממשלה יש סמכות להחליט אינה במקומה, כיון שמדובר במצב שהוא גלוי לעין כן.
מטעם זה מתחייב גם לפרסם את פסק הדין בעוד מועד כדי למנוע את הסכנה עד שלא תבוא. שהרי אמרו חז"ל שבפקוח נפש "השואל שופך דמים, והנשאל מגונה". כלומר החכם שבאים לשאול אצלו - עליו מוטלת האחריות לפרסם ולהודיע ברבים שפקוח נפש דוחה את כל התורה (חוץ מג' עבירות) עד שלא מתרחש איום ממשי, כדי שהנקלע למצב כזה ידע תכף מה לעשות ולא ישתהה עד שילך לשאול. ואם לא הקדים להודיע על כך הוא מגונה.
כמובן שאחרי שברור לעין כל שמדובר על סכנה ודאית ומוכרת, כל שאר הטיעונים שהועלו כנגד הפסק הינם חסרי טעם. כגון, שאמרו שבגלל הפסק יהיו כאלה שירצו לפרק את ישיבות ההסדר. ואחרים אמרו, שזה יעכב את קידומם של קצינים דתיים. ועוד כאלה טענות של מה בכך - כאילו יש איזה שהוא שיקול העומד כנגד הצלת חיים! (ברור שאלו שהעלו טענות כאלו לא הבינו את הפסק. וכי יעלה על הדעת שיהיה מותר לסכן נפשות כדי לאפשר קידומם של קצינים דתיים בצבא?) (בעז"ה בפעם הבאה יפורסם החלק השני של המאמר). |
